תמלול מלא של ההספד שנשא הרב אורי עמוס שרקי שליט"א בלווית בנו שלום יוחאי, שנרצח על קידוש השם – הי"ד:
"הן אראלים צעקו חוצה, מלאכי שלום מר יבכיון". "שלום שלום ואין שלום".
לך בני היקר לא קשה. לא קשה כי נשמתך האצילית עולה ישירות דרך כל הרקיעים אל מלך השלום.
לא רק זכית להיות מהרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, עד כדי כך שבזכותך אנחנו פורצים את הגדר שאוסר להספיד בחודש ניסן, אלא שגם זכית בהריגתך למסירות נפש מיוחדת: העידו לפניי הרופאים שטיפלו בך שללא שום ספק אתה הצלת את חייה של מי שעמדה לידך.
בעל "איפה שלמה" על "עץ חיים" אומר שאף על פי שאין לנו היום קרבנות ואין לנו (בזמנו) השראת שכינה – על ידי מסירות נפשנו על קדושת השם – אנחנו יכולים לתקן תיקונים שלא יכלו אבותינו לתקן.
הייתה לך נשמה עילאית. אי אפשר לשכוח את מערכת השיקולים שהפעילה אותך. אני זוכר שכאשר עמדת להתגייס לצה"ל, והציעו לך להיות ממקימי גדודי ההסדר של חיל הים, אמרת שבהתחלה לא רצית, משום שאם תהיה בחיל הים, תצטרך לצאת מגבולה של ארץ ישראל, ואיך תזכה לנבואה? אלה הם שיקולים של אנשים מיוחדים במינם. שיקולים של כלל ישראל. מדוע בסוף כן הסכמת להתגייס לחיל הים? כי אמרו לך, שאם לא יהיו מספיק מתגייסים דתיים לא יקום ההסדר של חיל הים. אמרת, טובתי האישית נדחית מפני טובת האומה. זה שיקול אמיתי. שיקול של אדם גדול.
כשמך, כן אתה. כולם מסביבך עושים שלום. תמיד, בכל מקום שבו הופעת, במקום שבו היו מתחים – אתה עשית שלום.
זכית שבצאת נשמתך כל בני משפחתך הגיעו והספיקו לומר איתך ייחוד השם ושלוש עשרה מידות.
היית כעמוד מוצק ורענן כאחד, כעדינו העצני, שהיה מעדן עצמו כתולעת בלימוד התורה, ומקשה עצמו כעץ ביציאה למלחמה.
היית כדוד המלך, אדמוני עם יפה עיניים. עוצמה עם רגישות. דואג לכולם לפני דאגת עצמך.
שלום, היית החברמן. היית בעל חוש ההומור. היורה בקשת. עוד לפני שבוע הלכת להתאמן בקשת שבנית בעצמך, כיהונתן בן שאול, שגם הוא היה הולך לירות בקשת כדי להיות גיבור חיל. נהרגת באותם השטחים ואותם השדות שבהם יהונתן בן שאול היה הולך ומתאמן, ליד גבעת האלוהים.
אהבת השם פיעמה בכל תוקף בלבבך. מאהבת השם נמשכו אצלך חיזוקים לאהבות טבעיות שממילא כבר היו קיימות. אהבת בכל ליבך ובכל נפשך את התורה. הלימוד שלך היה מוצנע. לא יצאת בתרועות, אבל תלמיד חכם היית. למדת בשתי ישיבות לפני הגיוס ואחרי הגיוס, ושוב, השיקולים העילאיים הם אלה שפעלו – לא הלכת לישיבה בגלל שהאווירה נחמדה או בגלל התנאים החומריים. בישיבה הראשונה שבה למדת אמרת אני הולך לאותה ישיבה כדי להיות למדן, ולישיבה השנייה אמרת אני הולך כדי להיות עובד אלוהים.
אתה היית מאחד את כל חלקי התורה. אהבת ישראל – לכל איש ואיש די מחסורו. פרשת את חסותך על אנשים שהיו זקוקים לחסות הזאת. אהבת ארץ ישראל – ידעת להאהיב אותה על כל אדם, והכרת היטב את כל שביליה של הארץ.
אתה מבני העולם הבא. לא מי שיש לו חלק לעולם הבא, אלא מבני העולם הבא. בני עלמא דאתי. זה כתוב מפורש במסכת תענית, שמי שיש לו חוש הומור, אינשי בדיחי, הוא מבני עלמא דאתי.
ויחד עם זאת, יחד עם החיוך שובה הלב שהיה לך, חיית בתודעה מתמדת. ברקע התודעה שלך עמדה השואה האיומה. אני יודע עד כמה נושא השואה הטריד אותך. עד כמה יום השואה היה משמעותי עבורך. כל פעם שהיית במעמד רציני שבו חששת שתתפרץ בצחוק, נזכרת בשואה ונהיית רציני. לא בכדי יום השואה הוא היום שבו אתה נפרד מאיתנו.
אחרי אלפיים שנה שמשפחתנו הסתובבה בעולם, מאז חורבן בית שני ועד היום, חזרנו אל הארץ הזאת – לא בשביל להיקבר ולא בשביל להירצח, אלא בשביל לבנותה. ציפינו שאתה דור הנטיעה, והנה נעשה חילול השם. חילול השם בהריגתך. כוחות צעירים, שרשעים בני עוולה, השפלים מכל שפלים, אינם יודעים להעריך את ערכם.
בעוון חילול השם בחורי ישראל מתים. התיקון הוא על ידי תוספת קידוש השם. קידוש השם יבוא מעבודתנו. מעבודתנו הפרטית, ומעבודת הממשלה – שתדע לנטוע כראוי את עם ישראל בארצו.
הוא היה בן עשרים ושש. "בנים אתם להויה אלוהיכם". יוד קי ואו קי. מהבנים המפוארים של האומה. נשמתך המופלאה מוסיפה עכשיו אור יותר ויותר.
"בכו בכה להולך, כי לא ישוב אל ארץ מולדתו". אמרו חז"ל, "בכו בכה להולך" – זה ההולך בלא בנים. אנחנו צריכים להיות ההמשך שלו. לבנות את מה שהוא לא יכול היה להביא – כבנים, לבנות בעוצמות חיינו, מחודשות ונפלאות.
רבת שבעה לה נפשי עם שונאי שלום. אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה. משפחתנו תתחזק מכוחך, שלום. ואתה שלום, ואתה לך ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימים.
